דמעות של סבתא | סופיה רנה

- 38 - להכנע ולהמשיך ולצעוד לכיוון השער וללכת הביתה, ידעתי שזה לטובתה של הקטנה, לפחות היא תהייה במסגרת הבריאה, תלמד ותהייה עם חברים וחברות עד שאני אסדר את החיים שלנו. ב כיתי כל הדרך עד שהגעתי לאוטובוס, לא הסתובבתי לאחור כדי לראות את מצוקת הילדה האהו בה שלי. בנתניה נכנסתי למתווך דירות לחפש דירה, מצאתי דירה יפה ברחוב ברנר, נסעתי לעיר וקניתי מיטה זוגית גדולה ויפה וחזרתי הביתה עייפה מאוד. המשכתי לדמם והדימום של פסק, בשארית כוחותי נסעתי לבית חולים "לניאדו" הגעתי לחדר מיון לבדי, ונפלתי על הרצפה, האחיות הרי מו אותי והשכיבו אותי על המיטה, רופא בדק אותי וקבע שיש לי הריון מחוץ לרחם ואני חייבת לעבור ניתוח. איזה מזל – חשבתי לעצמי, איזה מזל שהקטנה לא איתי כרגע, היא היתה נשארת לבדה ולא היה מי שידאג לה, מזל שבדיוק הכנסתי אותה לפנימיה. התקשרתי לאם הבית של הפנימיה וסיפ רתי לה שאני נכנסת לניתוח, ביקשתי ממנה לא לספר לילדה, ידעתי שהילדה תפרוץ בבכי אם היא תדע שאני בבית חולים, היינו מאוד מחוברות והרגשנו אחת את השניה. נותחתי והועברתי למחלקה, כל הזמן המחשבות שלי היו נתונות לקטנה שלי, אני ה בטחתי לה שאבוא לבקר, כרגע אני לא מוסגל ת לצאת מהמיטה ואני יודעת שהילדה מחכה לי. הייתי מתקשרת לאם הבית ושומעת עידכונים על הילדה. לאחר שבוע שוחררתי הביתה להמשך טיפול, נאסר עלי לצאת מהמיטה. לא יכולתי להשאר במיטה, הזמנתי מונית ונסעתי לפנימיה לראות את הקטנה. היא ראתה אותי ופרצה בבכי, גם אני בכיתי, סיפרתי לה שהייתי בניתוח ולא יכולתי לבוא, היא אמרה לי שהיתה לה הרגשה שמשהו קרה לי כי זה לא היה לה ברור מדוע לא באתי לביקור כל השבוע.